בעוד שבוע הלהקה היפנית Mono תופיע בבארבי תל אביב.
הידיעה על בואם (יחד עם עוד כמה דברים) היתה בשבילי מעין טריגר להתפרצות של וירוס רדום, שמעתי שקוראים לזה 'יפנופיליה'. בתוך הצלילה העמוקה לתוך התרבות הזרה הזו שמרתקת אותי כבר שנים, גיליתי עד כמה מוזיקה יפנית מרתקת אותי, ובעיקר הופתעתי לגלות שזה בכלל לא משנה אם זה שיר פתיחה של אנימה (ג'יזס לא מספיק מביך לפתוח בלוג?) או פאנק ביפנית זועמת או שיר של להקת הארדקור. יש חוט שני שעובר בין כל מה שנוצר ביפן, אני מרגישה, ודרכו אפשר לראות כמה נבדלת התרבות והחברה הזו מכל מה שמוכר לנו.
הפעם אני מקדישה את התוכנית השבועית של "לא נעים" למסע מוזיקלי ביפן. לא יהיו שירים מאנימות, כן יהיה הכל מפוסט רוק עדין ועד פאוור ויולנס אלים, דרך הארדקור, בלאק מטאל, גריינדקור, הארדקור פאנק, פוסט מטאל, מה שתרצו.
את חוט השני שמקשר ביניהם רציתי לנסות ולהביע במילים, מה שמביא אותנו לכאן.
*יש לציין שאני לא באמת מומחית ליפן וכל מה שנכתב פה נלמד בעיקר מיוטיוב וכאלה, אז קחו הכל בעירבון מוגבל או בעיקר כקרקע פוריה למחשבות נודדות לעבר ארץ רחוקה.
הרעיון זה להקשיב לתוכנית במקביל לקריאה (מוצרים משלימים, שמעתי יש בזה כסף), אז יאללה -
עוד לפני שהצטרפה למערב בדיאלוג שבין 'טוב' ל-'רע', יפן קידשה אידאל עליון אחר.
טוהר.
הדת היפנית, השינטו, שמה בראש המערכת הערכית שלה אידאלים של כנות וטוהר.
רק התחלתי להבין את ההיסטוריה והחברה הייחודיות של האי הזה, אבל ככל שאני מתקדמת ב'מחקר' מתחזקת אצלי הראייה שהרבה מהחצים שהופכים את יפן לחברה 'מטורפת', 'מרתקת', 'ייחודית' ו'פאקינ מוזרה מה דה פאק יפן', מובילים חזרה לאבן היסוד הזו.
עוד לפני שידעתי להגדיר במילים או להסביר לפי היסטוריה והקשרים תרבותיים אחרים, יכולתי לומר שזה משהו שאני מרגישה במוזיקה יפנית. בלחנים, בסאונד, באסתטיקה, באנרגיות.
כנות עד כדי טירוף; כמיהה ליופי מושלם.
אם הייתי צריכה להבחין מה שונה בגישה היפנית למוזיקה על רגל אחת, הייתי אומרת שלרוב היא לא בוחלת בגבולות שרוב המוזיקה המערבית בוחרת, במודע או לא, לעמוד בהם. (אולי נכון יותר לומר סמנטיקה חברתית/אסתטית מאשר 'גבולות', לא יודעת). יש בה הרבה יותר מקום לטירוף, מלודי או ביצועי, והתחושה היא כמעט תמיד שבמוזיקה יפנית, האמוציות מאוד מאוד ישירות (באופן שאולי עלול להרגיש לזרים אגרסיבי). ולא רק בז'אנרים בהם זה חלק מהגישה כמו הארדקור או פאנק - גם כשזו המוזיקה הכי נוגה ויפה, כמו מה ש-Mono המדהימים עושים, היופי הוא אמנם עדין, אבל הוא לא מעודן. אפילו בלי מילים, המוזיקה שלהם היא ציור אימפרסיוניסטי שכל טביעת מכחול בו היא צעד של כמיהה לעבר רגש טהור.
- -- -- --- ---- --- -- -- -
החברה היפנית התפתחה יחסית מאוחר מאוד לעולם המערבי. בשעה שהאימפריה הרומית היתה בשיאה (במקרה גם תקופה בה התעצבו רבים מהאידאלים של התרבות המערבית), יפן רק החלה את ימיה כחברה חקלאית. רק במאה ה-3 לפנה"ס, בתקופת היאיואי, השבטים ביפן החלו להשתמש בכלים שאיפשרו להם לחדול מללקט ולצוד כדי לשרוד, וכפועל יוצא להקים התיישבויות. השפה היפנית, למשל, הפכה לשפה כתובה רק במאה ה-5 לספירה בערך. מה שאומר שכל ההתהוות התרבותית והחברתית עליה אנחנו מדברים כשמדברים על יפן, קרתה פחות או יותר ב-2,000 שנים האחרונות.
אמנם, עד היום, הדת השולטת ביפן היא השינטו, ששזורה בהיסטוריה שבעל פה שלהם עוד מראשית ימיה. בודהיזם היא הדת השניה בגודלה במדינה, והמאבק בינה לבין השינטו עיצב גם הוא הרבה מההיסטוריה של יפן, כששבטים מסוימים נלחמו והרגו כדי להחל על יפן את הדת ה'חדשה מסין' (סין נחשבה בין השאר לשיא הטכנולוגיה לעומת יפן בתחילת הדרך).
השינטו היא אמונה ב-"קאמי": אלים, או רוחות ששולטות בכל דבר שנמצא סביבנו. כמעט לכל דבר יש קאמי, אפילו הרוח שמזיזה את הדלת של השירותים באמצע הלילה ולא נותנת לכם לישון יכולה להיות קאמי. הם יכולים להיות טובים או רעים - את הקאמי הרעים היפנים משבחים כדי למנוע מהם לפגוע בהם. במאות הראשונות לספירה לכל שבט ביפן (יש מלא) היה קאמי משלו, אך עם השנים אמטראסו, אלת השמש, היתה לקאמי בעלת המעמד הגבוה ביותר ביפן, כאשר שושלת הקיסרים היפנים נחשבת לצאצאים ישירים שלה (ועליית כוחה הדתי היתה שזורה בעליית כוחם השלטוני).
המיתולוגיה הזו, שכוללת אין ספור סיפורים על אלים, שדים, מפלצות, רוחות ודמויות שלא דומות למה שמוכר לנו מהמערב. יש כל כך הרבה שאני מתקשה לבחור, כי דרך כולם אפשר לתפוס עוד פיסה קטנה מהחשיבה והראייה היפנית. בנות הים שלהם, הנינגיו, בכלל לא נחשבות ליפהפיות מהפנטות, למשל. "אורוצ'י" (כשם השיר של Sabbat בתוכנית) הוא דרקון בעל 8 ראשים ו-8 זנבות, ודמות מיתולוגית אחרת היא הקיטסונה, שועל אדום בעל זנבות רבים (כן נו כמו הפוקימון) שיכול ללבוש צורה של אדם. יש אפילו חתולים מרושעים שאוכלים גופות, חרבות בעלות רצון משלהן ובובות שטניות שהשיער שלהן מתארך בלילות.
גם אם לא באופן ישיר (ולעיתים קרובות כן), כשיפנים כותבים על אימה, על שדים פנימיים וחיצוניים ועל הכוחות הנסתרים בעולם, נקודת המוצא שלהם היא מהעולם הזה. זו שפה שונה, לא רק חד משמעית, שכן האימג'ים הם שונים, הערכים המובילים הם שונים, והפחד - הוא שונה.
- -- -- --- ---- --- -- -- -
כל זאת לא בכדי להצביע על החברה היפנית כפרימיטיבית באיזשהו אופן. להפך - ההתפתחות של יפן היתה מואצת וייחודית. זאת בין השאר תוך היבדלות לאורך מאות שנים מכל העולם (אפילו כמדיניות פוליטית מובהקת של דלתות סגורות לאורך מאות שנים) שבסופה יפן נחשפה כעוצמתית וחסרת מורא כנראה יותר מכל המדינות סביבה, מעצמה שלפני 70 שנה כמעט השתלטה על כל מזרח אסיה.
אפשר ללמוד הרבה דרך סיפורי גבורה יפניים לאורך ההיסטוריה, בין אם על קיסרים שהיו או לא היו ובין אם על טייסים שהתרסקו לתוך בית של יאקוזה כדי להשיב את שלטון השוגון (או השלטון הצבאי של עלית הסמוראים ששלטה ביפן עד אמצע המאה ה-19). רבים הסיפורים על לוחמים שהתאבדו כדי להגן על הערכים שבשמם נלחמו, כדי למות בכבוד ולא בידי שובים ("ספוקו").
יוקיו מישימה, אחד הסופרים החשובים ביפן שהיה מועמד 3 פעמים לפרס נובל, ערג להרמוניה בין 'עט' ל'חרב'. עד כדי כך, שאת מותו מצא באותו ריטואל של "ספוקו" לאחר שניסה להוביל הפיכה עם צבא פרטי של כ-90 חיילים. כמו לאומנים יפנים אחרים, הוא התנגד להשפעות החיצוניות, הקפיטליסטיות והמערביות שהפכו את יפן מאז תום השוגונייט למדינה אחרת מזו שבה הקיסר קדם לכל, החרב היתה קדושה והחיים היו, אם אני מבינה לפי הראייה שלו, טהורים יותר.
אמנם מדובר בסיפור מאוד יוצא דופן (ומרתק, מומלץ לחקור), אבל הוא רמז מטרים ללאומניות היפנית, שמפחידה לא פחות מזו שמרימה ראש בישראל או באירופה.
הרי ידוע שיפנים עשו דברים מחרידים בשם המעצמה. שירו אישיאי, הגרסה המקומית (ואולי אפילו המזעזעת יותר) של יפן למנגלה, ביצע רצח עם במנצ'וריה באמצעים לא אנושיים וחסרי רחמים כדי לפתח כלי נשק ביולוגיים, בשאיפה לחסל את אוכלוסיית העולם במגפה שרק ליפן יש את הנוגדן אליה. אגב, הוא גם הצליח הרבה יותר ממה שהייתם רוצים לחשוב כדי לישון בשקט בלילה.
אז אלה לא רק הדמויות במנגה שמרחיקות לכת הרבה מעבר לכל דמיון בשם מטרות עליונות, אתם מבינים? ככה זה ביפן, ואם אני מבינה נכון, זה גם מה שמוביל אותם לעשות דברים מטורפים. זה מה שגורם לחלק ניכר מהאוכלוסיה לעבוד כל כך קשה ש"קארושי", או מוות בגלל סטרס שנגרם מעבודת יתר, זו תופעה שהמדינה מתמודדת איתה כבר מסוף שנות ה-60. ב-2017, 200 מקרי מוות במדינה נרשמו בעקבות קארושי, פי 2 מהשנה שלפני כן.
וזו העובדה שעבודה קשה היא ערך עליון ששולט כל כך ביד רמה ביפן, שהופכת כל דבר בזמן הפנוי שלהם למרתק יותר. (לא ראיתי עדיין את "Aggretsuko" או הפנדה האדומה שעושה קריוקי מטאל אבל נראה לי שזו דוגמה טובה לרעיון הזה). ונדמה לי שזו עוד אחת מהסיבות לכך שהאאוטלט הרגשי שלהם במוזיקה הוא כל כך ישיר. בסביבה כל כך מעונבת, רשמית ותחרותית, אין מקום לרגשות - אז כשהם יוצאים החוצה זה מרגיש כמו גייזר.
 |
| מהלהקות בתוכנית |
- -- -- --- ---- --- -- -- -
אני חושבת שלרוב מי שמסתכל על יפן בעיניים מערביות נשען על התחושה החוזרת שזו חברה "הזויה". הכל שם נראה לנו משוגע. תכלס, זה גם נכון. בשבילנו יש מן הטירוף בלחשוף רגשות בצורה דרמטית ונקייה כל כך, כפי שהם נחשפים בתרבות היפנית.
אני שומעת את זה באיך שהם מלחינים, למשל. זה לא משנה אם זה פתיח של JoJo no kimya na boken או שיר של מידורי (הרכב פוסט-פאנק(?) יפני מוזר ואדיר, כלול בתוכנית), משהו באיך שהלחן יושב, מעברים מסוימים, בחירות שיכולות להישמע לפעמים כמעט ג'אזיות ומאוד מחוץ להקשר במוזיקה רועשת, משהו בבחירות האלה משקף באוזניים שלי את יפן במוזיקה.
אבל זה מעבר לבחירות המוזיקליות. זה הרגש שהם מעבירים. בתוך כך, איך שהם תופסים "טוהר" זה מה שבעיניי מבדיל אותם מתרבויות אחרות: בין אם זה מתוך ניסיון לשמר אותו כיופי טהור ללא רבב, רגש מתפרץ שלא עוצר בנקודות רבות שבהן מוזיקה מערבית כן עוצרת מבחינה אסתטית; ובין אם זה בניסיון לשבור אותו ולהתכתב עם כל מה שלא טהור, עם השדים והמיתולוגיות האפלות - כל זה נעשה בגישה שלא יודעת ציניות מה היא.
הטוהר הזה, בשבילי, הוא גם סוג של נאיביות. תמימות נכספת, כזו שפעם איבדנו ולעד נרצה לחזור לחיקה. נקיים מצלקות, מספקות ומשנאה. לב טהור.
את התגלמות היופי היפני הטהור פגשתי על במה לפני חודשיים, ואני לא מוצאת מילה בעברית שמתאימה יותר לתחושה מאשר "Overwhelming Beauty". זה היה אחד הדברים הכי יפים וטהורים ששמעתי, אם להשתמש במטאפורות קלישאתיות שלא באמת מצליחות לקלוע למטרה, אז זה היה כמעט כמו לשמוע את פריחת הדובדבן. כמו לצלול לתוך סרט אילם על הנופים הטבעיים, ההיסטוריים והנפשיים העמוקים ביותר של יפן, הנה זה קצת יותר קולע. ודאמ, זה היה פשוט כל כך יפה.
אלה היו מונו, בהופעה מיוחדת בה הם ביצעו את כל האלבום היפהפה שלהם "Hymn to the Immortal Wind", עם רביעיית כלי קשת על הבמה והכל. באמת, מושלם.
וזה מביא אותנו ליולי 2019, בו משום מה פתחתי בלוג (בין השאר) כדי להפציר בכם ללכת ולראות את Mono בבארבי בשבוע הבא (10.7 יום רביעי לינק לאיוונט), וגם כדי לגרום לכם לשמוע יותר מוזיקה יפנית. זה משהו אחר חברים, יש הכל מהכל (וטוב מאוד), רק כל כך אחרת.
- -- -- --- ---- --- -- -- -
אפשר להקשיב לפרק 171 של לא נעים (ביפן) באתר של הקצה או במיקסקלאוד.
As Broadcast on KZradio.net Wednesday July 3rd, 2019.
Including: Mono, Vampillia, Heaven in her Arms, Sabbat, Friendship, Boris, Abigail, Otoboke Beaver, Midori, Asunojokei...
